הרוגעלך של סבא ישראל
אני מאוד נרגשת לשתף אתכם במתכון לרוגעלך המפורסמים של סבא שלי, ישראל פרשטנדיג ז"ל.
יום השואה הפך למאוד משמעותי עבורי בשלוש השנים האחרונות, בהן התחלתי לחקור ולעסוק בהנצחה של סבא וסבתא שלי ניצולי השואה. לפני כן לא הצלחתי הצלחתי לעכל ולהתחבר באמת לסיפורי השואה.
ההתעסקות שלי בסיפורי השואה החלה כשקראתי להנאתי שני ספרים, האחד 'הנערה שהשארת מאחור' על מלחמת העולם הראשונה, והשני הספר 'המתיקות שבשכחה' על מאפייה ששייכת לניצולת שואה. הספרים האלו הציפו בי שאלות ורצון לדעת את הסיפורים של הסבים שלי, ומאז הנושא קרוב ללבי.
לפני שנתיים אירחתי בדירתנו אירוע 'זיכרון בסלון' על סיפור ההישרדות של סבא וסבתא שלי, והגיעו 40 משתתפים, משפחה וחברים. ביום השואה שיחול השנה אעביר מפגש דומה במשרדים של חברת WIX בהם עובד בעלי.
סבא שלי היה אופה ואחראי על המאפייה בקיבוץ שילר. הוא גדל בעיירה בזוזוב פולין, ובילדותו בגיל 11 יצא לעבוד במאפייה בשל מצבם הכלכלי של משפחתו. לאחר מכן השתלם באפיית לחמים ועבד במאפייה עד גיל 19.
סבא ישראל עלה ארצה לאחר המלחמה בשנת 1945 והתמקם בקבוצת שילר, שם הכיר את פלה ויחד הקימו משפחה, נולדו להם שלוש בנות, לאה, חיה ונעמי אמי היקרה.
סבא שלי לא שיתף במתכונים שלו, ולכן רק ניסינו לשחזר את הטעמים המיוחדים של המאכלים שהיה מכין, אך זה לא היה מדויק.
כשהתחלתי לעסוק בהנצחה של סבא וסבתא שלי ז"ל, וחיפשתי מתכונים שאולי בכל זאת נשארו אפשהו. ביקשתי מבנות הדודות שלי לבדוק בארגזים בקיבוץ, חיפשתי באתר בארכיון של הקיבוץ ולא מצאתי. בת דודה שלי נזכרה שמצאה במהלך השבעה עותקים של מתכון הרוגעלך של סבא מתחת לספה, והלכה לחפש עבורי בארגזים ומצאה את אותם העותקים וההתרגשות שלי הייתה גדולה.
בשל כך נכנסתי למטבח לשבוע ניסויים של המתכון וערכתי שינויים קלים בהתאמה לאפייה המודרנית. החלפתי מרגרינה בחמאה, החלפתי את השמרים היבשים בטריים, ומדי פעם הוספתי גם נוטלה למילוי קקאו המסורתי.
בחרתי לשתף אתכם במתכון הסודי של סבא שלי לרוגעלך המפורסמים שלו, ואם תמצאו בכך עניין, גם בעדויות של סבא וסבתא שלי בתחתית העמוד.
מה צריך?
500 גרם קמח לבן
25 גרם שמרים טריים (מומלצת שקית של שמרית)
חצי כוס סוכר
כוס מים חמימים (לא מעט מתכונים החליפו את המים בחפיסת שמנת חמוצה)
100 גרם חמאה מומסת
2 ביצים
למילוי
כוס אבקת קקאו
כוס סוכר
חצי כוס שמן
אפשר להוסיף/להחליף בממרח שוקולד
לציפוי
ביצה טרופה
מעט מים
לסירופ
כוס סוכר
כוס מים
איך מכינים?
בקערת המיקסר מניחים את הקמח והשמרים ומערבבים עם כף שכל גרגירי השמרים יטמעו בקמח.
מחברים את וו הלישה, מוסיפים את שאר החומרים ולשים במהירות איטית 1-2 למשך 10 דקות. יתקבל בצק רך ונעים למגע.
יוצרים מהבצק כדור ומעבירים לקערה עמוקה. מכסים בניילון נצמד ומניחים באזור חמים להתפחה למשך שעה.
מכינים את המילוי, מערבבים קקאו, סוכר ושמן לתערובת אחידה.
מחלקים את הבצק לארבעה כדורי בצק שווים בגודלם. מכינים את תערובת המילוי.
מקמחים נייר אפייה, מרדדים למלבן ארוך. מורחים מהמילוי לכל אורך ורוחב הבצק.
את הבצק חותכים עם סכין חדה למשלושים ארוכים ודקים, מגלגלים כל משולש מהבסיס הרחב לשפיץ.
מניחים את הרוגעלך בתבנית עם נייר אפייה ומתפיחים במשך חצי שעה-שעה.
מחממים תנור לחום 170.
מורחים על הרוגעלך ביצה טרופה ואופים במשך 15-20 דקות.
מכינים את הסירופ סוכר בזמן שהרוגעלך נאפים בתנור כדי שיהיה רותח.
כאשר הם יוצאים מהתנור, מיד מציפים אותם בסירופ סוכר.
אופן ההכנה - שלב אחר שלב
עדויות סבתא פלה וסבא ישראל
סבתא פלה
פלה נולדה בשנת 1926 באזור קראקוב שבפולין, להוריה צבי ונעמי וייסברג, ולה היו שש אחיות ואח. בשנת 1936 עברה המשפחה לעיירה בשם סטרחוביצ'ה, בה התגוררו רוב גדול של יהודים דתיים.
באותה תקופה, המשפחה של פלה הייתה במצב כלכלי קשה. המשפחה החזיקה בחנות בבעלותם, אך אביה היה חולה מאוד וטופל בבית ולא יכול היה לפרנס את המשפחה.
טרם מותו, ביקש האב צבי מפלה ואחיה להיות חזקים לפני התקופה הקשה שמצפה להם בהמשך. בשנת 1938 הוא נפטר.
בשנת 1939, גברה האנטישמיות בקרב הפולנים וכוחות גרמניים פלשו לפולין וכבשו את העיירה סטרחוביצ'ה. הגרמנים שרפו את בית הכנסת ביום כיפור והפכו את השכונה היהודית לגטו. שגרת החיים השתנתה לאיטה, כאשר הילדים היהודים בעיירה חדלו מללכת לבתי הספר ומשפחות נאלצו לחזור להתגורר יחד בבית אחד, כאשר אחיה הגדולים של פלה עזבו את דירותיהם וחזרו לגור עם המשפחה.
פלה שהייתה אז רק בת 12 שמעה שמועה לפיה משפחות שישלחו את בני משפחתם לעבודה במחנה העבודה, יישארו בחיים. פלה הציעה לצאת לעבוד בעצמה, על מנת שאחותה הגדולה תישאר בבית ותסייע בעבודות המשפחה. לשם כך זייפה את גילה ויצאה לעבוד בבית חרושת ללבנים. כל יום הייתה צועדת עם קבוצת העבודה בליווי המשטרה מהגטו וחזרה, לבצע עבודה פיזית וקשה, שעבורה קיבלה תשלום. אחיה הגדולים של פלה עבדו גם הם בסביבה במחנה הכפייה "טרטק".
באוקטובר 1942 נפוצה שמועה במפעל בו עבדה פלה כי למחרת צפויה סלקציה בעיירה. פלה
שלא רצתה להיפרד ממשפחה, ביקשה מאמה להישאר עמה ועם אחיה הקטנים בבית ולא לצאת לעבודה, אך אמה לא אפשרה לה להישאר ופלה נאלצה לצאת כעוסה לעבודה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראתה פלה את אמה ואחיה הקטנים.
במהלך המשמרת במפעל נשמעו יריות מהגטו. מנהל העבודה מנע מהעובדים לצאת מהמפעל והראה להם מהחלון שלוקחים את היהודים לרכבות, בעיקר מבוגרים וילדים. פלה התחננה לצאת ולהצטרף למשפחתה, אך נענתה בסירוב. אמה של פלה ואחיה הקטנים עלו על הרכבת ונשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה וכל מי שהיה לו אישור עבודה נשאר בגטו וניצל.
פלה נשארה בחיים והמשיכה לעבוד במפעל, ואחיה הגדולים, המשיכו לעבוד במחנה טרטק.
האווירה במפעל, לפי דבריה של פלה, הייתה קשה. הגרמנים היו מסתובבים עם נשק ויורים ביהודים במפעל מדי יום. באותו הזמן, שרר רעב גדול. העובדים קיבלו רק תפוח אדמה אחד ביום.
פלה הייתה מקבלת בסתר מאחיה הגדולים כסף לקנות חלב וסולת להכנת דייסות. שליש מהאוכל הייתה מוכרת ואת השאר הייתה שומרת לעצמה.
בשנת 1943 חלתה פלה מאוד ושכבה במשך מספר חודשים במרפאה, שם היו מגיעים כל יום רופאים גרמנים לבדוק את מצב החולים. פלה סיפרה כי מבין הרופאים היה רופא אחד ממנו פחדה במיוחד, מנגלה הידוע לשמצה.
לילה אחד, רופא גרמני שחס על פלה, רמז לה שעליה להיראות חזקה ובריאה כי יש שמועה שמחר תחול סלקציה נוספת. הרופא הורה לה להתלבש, ודאג להוציא אותה בסתר מבית החולים בלילה. פלה לבשה מעיל שחור ארוך ומגפיים. למחרת, אכן התרחשה הסלקציה וממנה היא ניצלה והיא חזרה לעבוד במפעל לעוד מספר חודשים.
באותה השנה, אחותה הגדולה של פלה חלתה גם היא מאוד והתעקשה שפלה תצטרף אליה למחנה הכפייה טרטק כדי שיהיו כל האחים יחדיו. אחיה הגדול יעקב הפעיל את קשריו ופנה למנהל העבודה שלו, קצין SS בשם פיטק. אותו פיטק לדבריה של פלה היה המלאך שלה.
פיטק שלח מונית ספיישל לאסוף את פלה מהמפעל אל המחנה בו שהו אחיה. פלה שמחה מאוד להתאחד שוב עם אחיה. פלה סיפרה כי התנאים בטרטק היו טובים יותר. העבודה הייתה נוחה, העובדים היו מבשלים לעצמם אוכל וזאת הודות לאותו קצין SS. אחותה הגדולה של פלה גססה, ובמילותיה האחרונות, נפרדה מפלה והפצירה בה - "את חייבת להישאר בחיים בשביל לספר את הסיפור שלנו". שעות לאחר מכן היא נפטרה.
פלה המשיכה לעבוד עם אחיה הגדולים במחנה טרטק עד שנת 1944, אז החלו להישמע השמועות שמפנים אותם למחנות ההשמדה. אחיה הגדול יעקב ניסה לשכנע את פלה ואת אחותה לאצ'ה לברוח אל הפרטיזנים ולהציל את עצמן. פלה סירבה ואמרה שאין לה כוחות עוד לברוח, ואם עליה למות היא תמות. לאצ'ה החליטה להישאר עם פלה, בעוד אחיה הגדול יעקב ברח, אך לא ניצל.
ביולי 1944 חיסלו הגרמנים את מחנה העבודה טרטק, ואת הגטו בסטרחוביצ'ה ושלחו ברכבות את כל 200 העובדים במחנה ביחד עם אנשי הגטו ואלפי יהודים נוספים לאושוויץ בירקנאו. פלה עלתה על הרכבת עם אחותה לאצ'ה וקבוצת העבודה שלה, והגיעו יחד לאושוויץ.
בהגיען לאושוויץ, קיבלה הקבוצה את ההוראה לפשוט את בגדיהן ולהיכנס למקלחות, תאי הגזים. באותם התאים, עמדו שם כולן עירומות זמן ממושך והמתינו למותן. הן ידעו שהן הולכות למות. בציפייה איומה, כשהן עומדות ובוכות, לפתע הגיח אדם, לבוש בכותונת פסים, החל לפתוח את חלונות התא ואמר להן שהוא אינו מבין מדוע נותרו בחיים - "בדרך כלל האנשים יוצאים מפה רק מתים" הוא הוסיף.
שנים לאחר מכן, התברר כי אותו קצין SS, פיטק 'המלאך', כתב מכתב למנגלה 'מלאך המוות' ובו ביקש לשמור על קבוצת העובדים שלו בחיים. פיטק חשש שהמכתב לא יגיע ליעדו בזמן, ולכן נסע עם רכבו לאושוויץ, פגש את מנגלה ושאר המפקדים והצליח לשכנעם להשאיר את הקבוצה בחיים.
פלה ואחותה לאצ'ה, יחד עם קבוצת העבודה שלהן יצאו מתאי הגזים בחיים. הן קיבלו שמלות וכפכפי עץ, ועמדו שעות בתור לקעקוע מספר על ידיהן. מאז, לא היו להן שמות, רק מספרים. הן הוכנסו לבלוק 25 באושוויץ ביחד עם 300 נשים.
על אף המצב, פלה תיארה את החיים באושוויץ כטובים, כיוון שלא היו בסביבה שלה חיילים שנשאו נשקים וגם כי זכתה ליחסת טוב מהקאפו של הקבוצה שלה, שהייתה בת אותה העיירה של פלה, סטרחוביצ'ה.
השגרה באושוויץ כללה השכמה בשלוש לפנות בוקר, אז היו מבצעים מסדרים, בהם בדקו את צחצוח הנעליים. הן היו מקבלות קפה דלוח ויוצאות לעבוד בגיזום עצים ליד הגדר החיצונית של המחנה. אל הגדר היו מגיעים בסתר הפרטיזנים ומשאירים להם פתקים להישאר חזקים וכתבו שבקרוב יגיעו לשחרר אותם.
פלה סיפרה כי למזלה לא היו כלל סלקציות לקבוצה שלה ושהמשרפות היו רחוקות מהן, אך הרעב באושוויץ היה גדול. רק בימי ראשון היו מקבלות תפוח אדמה ומרגרינה, אותם הייתה מחליפה פלה בבצל, בטענה שהוא מחזק את הגוף.
פלה סיפרה כי הבחינה שאחד ממנהלי העבודה הגרמניים היה נחמד אליה במיוחד והיא הרגישה שהוא מרבה להתבונן בה. יום אחד אזרה אומרץ ופנתה אליו בשאלה מדוע הוא מביט בה. אותו קצין ענה לה שהיא מזכירה לו את ילדיו הקטנים שנמצאים בבית ומאז, הוא היה מביא לה בסתר פרוסות לחם, אותן הייתה מחלקת לאחותה לאצ'ה ולחברותיה.
יום אחד, בבלוק 25 בו שהתה פלה, פנתה אליה אישה בדמעות. האישה סיפרה שהיא מחביאה במחנה את בתה בת השלוש וביקשה ממנה לעזור לה להאכיל אותה. בזכות קשריה הטובים עם הקאפו ועם מנהל העבודה הגרמני הצליחה פלה להשיג מנת לחם נוספת, אותה נתנה לילדה ועזרה לה לשרוד עד אשר היא הוברחה מהמחנה.
האישה שהוקירה תודה לפלה, נתנה לה במתנה טבעת אדומה וגדולה. פלה לקחת את הטבעת והסתירה אותה היטב.
בסוף שנת 1944, לאצ'ה אחותה של פלה חלתה מאוד. פלה נעזרה בקאפו למצוא עבורה מקום במרפאה ושם היא שכבה במשך תקופה.
בתחילת 1945 נפוצה שמועה כי הרוסים בדרכם לאושוויץ, והנאצים החלו לפנות את מחנה ההשמדה ולהעביר את היהודים למחנה הריכוז ברגן בלזן שבצפון גרמניה.
פלה לא רצתה להתפנות, על מנת שלא תיפרד מאחותה החולה, וזייפה שגם היא חולה. פלה פונתה למרפאה עם תחושת בטן קשה מפני העומד לקרות. היא הוכנסה לבלוק והתחבאה בחלקו האחורי. במשך הלילה, לא הצליחה לישון והתפללה לאביה שישמור עליה.
לפנות בוקר הגיעו הגרמנים והוציאו להורג חצי בלוק, בעוד החצי השני הוצא לצעדת המוות. פלה ניצלה ויצאה לצעדת המוות, אך ללא אחותה החולה לאצ'ה. הקבוצה של פלה צעדה בקור המקפיא, הן היו צועדות במהלך הלילה, והסתתרו במהלך היום.
ביום השלישי לצעידה ראתה לפתע פלה את אחותה צועדת עם מקל הליכה. פלה ניסתה לעלות אותה לעגלה כדי שלא תצטרך ללכת, אך לצערה לא הצליחה לעשות זאת. פלה עזרה לה לצעוד וסחבה אותה על גבה אך לאחר מספר ימים שלא יכולה ללכת עוד, הבחין בהן חייל גרמני והפציר בפלה להמשיך ולהשאיר את אחותה מאחור. פלה ולאצ'ה נפרדו בצעקות שבר ובכי ומאז לא ראתה יותר פלה את אחותה.
פלה צעדה שלושה שבועות נוספים עד שהגיעה לעיירה לייפציג, ממנה הגרמנים ברחו, שם לפתע פגשו חיילים אמריקאים, כך הבינו שהסתיימה צעדת המוות וכי הגיעו לידיים טובות.
מבוכנוואלד, עמדה בפניה של פלה האפשרות לאן להמשיך. לחזור ולפולין ולהישאר באירופה, או לעלות לארץ ישראל. פלה עלתה על רכבת לשוויץ, ממנה המשיכה למרסיי, שם עלתה על אוניה שהפליגה לארץ ישראל. האונייה עגנה בעתלית ומשם עברה פלה לקיבוץ שילר שקלט ניצולי שואה.
פלה ניצלה בעזרת תושייה, כישוריה החברתיים ואנשים טובים שפגשה באמצע הדרך. על אף התנאים הקשים והבלתי אפשריים, ניסתה ככל שיכלה לסייע לאחרים ולהציל את חייהם.
סבא ישראל
ישראל נולד בשנת 1920 בעיירה סאנוק בגליציה, בגבול בין פולין לאוקראינה. להוריו זאב וחיה פרשטנדיג, ולו היו תשעה אחים, אחות נוספת נפטרה ממחלה לפני המלחמה.
המשפחה עזבה לעיירה בז'וז'וב. אביו עבד בקהילה היהודית ובבית הכנסת, בית המשפחה היה ציוני דתי והם שאפו לעלות לארץ ישראל. בשל מצבם הכלכלי, אחיו הגדולים של ישראל סייעו בפרנסת המשפחה.
ישראל החל בגיל 3 ללמוד בחדר תורה וגמרא, וכשהגיע לגיל 11 החל לעבוד כשוליה במאפייה, תחילה חלק לחם ובהמשך התמחה באפייה. לאחר תקופת ההתמחות עבד כאופה עד גיל 19.
בעיירה בז'וז'וב עוד טרם המלחמה, גברה האנטישמיות בקרב הקהילה היהודית. נאסר עליהם לקנות בחנויות של הגויים, הם נאלצו ללבוש תלאי צהוב ולהוריד את הזקן, בתי עסק של יהודים הוחרמו, ילדים יהודים גורשו מבתי הספר, והגרמנים היו יורים ביהודים שעסקו במסחר.
בשנת 1939 פרצה המלחמה, וישראל גויס לעבודות כפייה במפעל לפיצוץ אבנים לשם סלילת רכבת. בסוף השנה ברח לעיירה סאנוק על גבול פולין-אוקראינה, בכוונה לחצות את נהר הסן לאוקראינה ונתפס. ישראל הובל לבית סוהר במחוז לבוב באוקראינה והואשם בריגול. לאחר חודש מאסר נחקר ושוחרר ללא הסבר.
לאחר השחרור, ישראל עבד בעיר סטרי באוקראינה במשך שלוש שנים בתור אחראי במאפייה. במשמרת שבת ראה שהמשטרה החשאית הסובייטית מעלה לאוטובוסים את יהודי העיר במטרה לגרשם לסיביר. המשטרה פשטה גם על המאפייה והעובדים בה הצביעו על ישראל שהוא יהודי. ישראל נחקר בבולשת על יחסו לסוציאליזם וקומוניזם ושוחרר מסיבה אינה ברורה, והיה למקרה הבודד של פליט יהודי שנעצר בידי הבולשת ושוחרר. שני אחיו הגדולים של ישראל הצליחו להתחמק מהבולשת גם הם ושלושתם נשארו באזור עד קיץ 1941.
בשנת 1942 פלשו הגרמנים לפולין, וישראל נלקח ביחד עם אחיו הגדולים למחנות הכפייה, והם נשארו לעבוד בקרבת העיר קרקוב, במחנה העבודה פלאשוב.
ישראל היה יוצא בסתר מהמחנה בפלאשוב לקנות לחם והיה מוכר אותו במחנה. פעם אחת, נתפס בידי שוטר אוקראיני שהצמיד אותו לקיר והכניס כדור לקנה נשקו. ישראל תפס לו בנשק ושאל את השוטר באוקראינית "למה אתה רוצה להרוג אותי?". השוטר הוביל את ישראל בחזרה למחנה לעבר שוטר גרמני, אך בשל פערי השפות לא הצליח להסביר לו בגרמנית מה קרה.
ישראל סיפר לשוטר הגרמני את האמת, והגרמני רצה שיקבל עונש מידי קצין בשם מילר, שהיה ידוע כרוצח אזכרי, אך למזלו של ישראל לא שהה באותה העת במחנה. השוטר הגרמני והאוקראיני החטיפו לישראל מכות רצח, אך ישראל הצליח להתאושש וחזר לעבוד במחנה.
(האוקראיני) הקרנת עדות מצולמת דקה 38:50-47:15 (עד "זה היה זה")
במהלך שהותו במחנה, ישראל קיבל מכתב מהיודנראט בו נמסר לו, כי שבוע לאחר שגויס למחנה העבודה, בתאריך ה-10 לאוגוסט 1942, אספו הגרמנים את יהודי העיירה בז'וז'וב ליער סמוך, חפרו בור עמוק וירו לתוכו את כל יהודי העיירה, ביניהם הוריו של ישראל ואחיו הקטנים. ישראל נותר בחיים עם שני אחיו הגדולים ששהו עמו במחנה פלשוב.
במחנה פלאשוב לא היו מקלחות, לכן התרחצו בגטו קראקוב הסמוך. ישראל ניצל את קרבתם לגטו על מנת להשיג עוד אוכל, והיה מדי פעם נשאר לישון בגטו, וחוזר בבוקר למחרת למחנה העבודה.
ישראל הציע גם לאחים שלו לנהוג כמוהו, ובמהלך תום יום עבודה שגרתי במחנה, הלכו שני אחיו לגטו קרקוב במטרה להשיג אוכל ובחרו להישאר לישון בו. לחוסר המזל, באותו הלילה הייתה סלקציה בגטו, ושני אחיו של ישראל נשלחו עם שאר יהודי גטו קרקוב למחנה ההשמדה בלז'ץ, שם נספו. ישראל נותר לבד בחיים מבין בני משפחתו, ובמשך חייו העסיקה אותו המחשבה מה היה קורה אילו לא היה מציע להם ללכת לגטו, אולי היו נותרים עמו בחיים.
ישראל הועבר מפלשוב למחנה ההשמדה סקרז'יסקו קאמיינה, בו היה בית חרושת לייצור מוקשים ימיים גרעיניים. באולם מספר 18 בבית החרושת השתמשו בחומר רעיל בשם פיקרין להכנת המוקשים. החשיפה לחומר פיקרין הצהיבה את עור הגוף, ואיכלה תאים ואיברים פנימיים בתהליך תסיסה מואץ. העובדים בבית החורשת היו מצהיבים, ומורעלים למוות בתוך שלושה חודשים.
ישראל הוצב לעבוד באולם מספר 18, ונגלה לעיניו המראה המחריד של אותם עובדים שנראו כמו שלדי אדם צהובים. היו לבושים בבגדים מפוררים, בשקים של חומרי הגלם וחגורים בחבלים. ישראל סיפר שמול עיניו ראה את העובדים נופלים למותם תוך כדי ביצוע העבודה.
ישראל עבד באולם 18 במשך שלושה שבועות, אך במזל גדול בשל מחסור בחומרי הגלם, ישראל הועבר לעבוד באולם 13 כחודש ימים בו לא היה שימוש בחומרים רעילים.
ישראל חשש מאוד מהסלקציה במחנה כיוון שהגרמנים פינו את כל היהודים שהיו בעלי צבע עור צהוב, לכן לבש מעיל שחור ארוך לטשטש את מראה גופו הצהוב ובכך שרד את הסלקציה.
באותה העת החלה המתקפה הרוסית והיה צורך לחסל את המחנה. ישראל הועבר למחנה צ'נסטוחובה בו פגש לראשונה זה זמן רב אנשים בעלי צלם אנוש. במחנה שהו יהודים שטיפלו בעובדים שהגיעו מסקרז'יסקו קאמיינה, סיפקו להם אוכל, דאגו שינוחו ויבריאו.
לאחר מספר שבועות הועבר ישראל למחנה בוכנוואלד שם הועסק בפינוי הריסות העיר ויימאר. במחנה שהו פליטים נוספים מאירופה, והיהודים היו בצפיפות נוראה של 2,000 איש בבלוק אחד.
עם התקדמות האמריקאים החל פינוי מחנה בוכנוואלד לכיוון העיר דרזדן. ישראל הסתתר לבד בבוכנוואלד במשך שלושה שבועות בנגרייה ענקית במחנה הילדים, וניסה להשיג מרק פעם ביום.
ב-11 באפריל 1945 ניתנה פקודה לחסל סופית את מחנה בוכנוואלד. ישראל צעד עם חבריו למחנה לעבר השער, אז החלה ההפצצה האמריקאית והגרמנים החזירו את כולם לצריפים.
למחרת בבוקר נשמעו יריות, הגרמנים ברחו ומי שלא הצליח לברוח עמד עם הידיים מורמות מעלה למראה החיילים האמריקאים עם הנשק. ישראל אמר לשבוי רוסי שעמד לצדו "האמריקאים באו", השבוי השיב לו שהם "הגיעו אחר המוות".
בבוכנוואלד הופיע הרב שכטר והעמיד בפני היהודים את הבחירה האם לנסוע לארה"ב, לשוויץ או לעלות לארץ ישראל. ישראל בחר לעלות ארצה.
תחילה שהה בשוויץ לתקופת הבראה והתאווררות, לאחריה עבר למרסיי ועלה על אוניה שהפליגה לארץ ישראל.
בתאריך ה-6 ליולי 1945 הגיע ישראל לעתלית ומשם עבר לקיבוץ שילר, שם הכיר את פלה.
תקומה
פלה וישראל התקבלו יפה בקיבוץ שילר. למדו בקיבוץ עברית וקיבלו תוספת מזון.
פלה סבלה מבעיות שיניים בעקבות המלחמה, ולכן עזבו את הקיבוץ לתל אביב בכדי לעבוד ולממן את הטיפולים. פלה עבדה בתור אופר לילדים, וישראל עבד במאפייה בעיר. הם התגוררו בדירה בשינקין והתחתנו על גג הבניין.
כעבור שנה שכנעו אותם חברים מהקיבוץ לחזור לשילר. הם עזבו את תל אביב, חזרו לקיבוץ והשתלבו בו יפה, פלה ניהלה את בתי הילדים בשנים בהן הייתה לינה משותפת, ודורות על גבי דורות של ילדים התחנכו תחתיה.
ישראל היה האופה הראשי במאפיית הקיבוץ. הניסיון שרכש באפייה בפולין סייע בעבודת המאפייה. הוא הפך אותה למודרנית, עם תנור לבנים ומכונת לישה והמאפייה סיפקה לחדר האוכל לחמים, מאפים ועוגות. ישנו סיפור מפורסם שבן גוריון הגיע לביקור בקיבוץ ואכל בחדר האוכל, ביקש לפגוש את האופה המפורסם שהיה אחראי ללחמניות ועוגות השמרים.
ישראל ופלה הקימו משפחה בשילר ונולדו להן שלוש בנות, לאה, חיה ונעמי. אך החיים הטובים שהקימו בישראל, נקטעו בשנת 1968, באסון גדול שהכה את המשפחה.
בערב חגיגות יום העצמאות, יצאה בתם חיה עם חבריה במשאית של הקיבוץ למצעד בירושלים. נהג המשאית איבד שליטה וכל יושבי המשאית נפגעו. חיה ועוד שני קיבוץ נהרגו, ואבל כבד ירד על הקיבוץ.
חיה הייתה נערה יפהפייה בכיתה י"ב, עם שיער ארוך מזהב, בעלת גומות חן. הייתה חלוצית וציונית, והתכוננה לצאת לשנת שירות עם גרעין הבנים במבוא חמה.
אמי נעמי מספרת שעל אף האסון והאובדן הגדול, היא זוכרת שאמה פלה ניגשה אליה בלילה ואמרה לה כי עליהם להיות חזקים ולא להישבר, ושאחותה הבכורה לאה בהריון ראשון.
לפלה וישראל נולדו תשעה נכדים שאהבו לפקוד את ביתם המזמין ונהנו מהמטעמים שהכינו. למרות החיים הקשים שעברו והמחסור של חיה, הם היו הורים וסבא וסבתא חמים ומפנקים עם בית פתוח, שהיה כיף לבלות בו ימים ולילות בשבתות, בחופשות ובחגים.
לסבתא פלה היו ידי זהב, היא טיפחה את הגינה היפה ביתר בקיבוץ, והייתה גם תופרת ורוקמת.
סבא היה אופה אגדי ותמיד היה אופה לחמניות, מאפי שמרים, גביניות ורוגעלך. זכורות לנו ארוחות שבת וריחות של מאכלים ומטעמים שלא ניתן לשחזר. היו להם מגירות עמוסות שוקולדים, מקפיא מלא בגלידות והמון אוכל בשני המקררים. הם היו מחביאים כסף בספרים ומחלקים תמיד לנכדים.
הנצחה
התחלתי לעסוק בסיפור ההישרדות של סבא סבתא לפני שלוש שנים וכאשר קראתי את העדויות שלהם ועלו לי המון שאלות ומחשבות.
תהיתי איפה אותה טבעת שקיבלה סבתא שלי באושוויץ מהאישה לה סייעה? מה היה המספר על ידה? האם נותרו מתכונים של אותם המאפים שסבא שלי הכין?
התברר לי שהטבעת המוזכרת נמצאת שנים בכספת של דודה שלי בקיבוץ, וכשראיתי אותה, הצעתי לשחזר אותה לכל בנות המשפחה – אמי, דודה שלי ולכל הנכדות. חיפשתי אחר מעצב תכשיטים שיעשו לנו שיחזור של הטבעת. היינו שותפות מלאות בתהליך, מדדנו את האצבעות לגודל הטבעת ובחרנו את האבנים ולבסוף, ערכנו טקס חלוקת טבעות והחזרנו את הטבעת לכספת, בוחנות בהמשך להעביר ליד ושם.
בחיפוש קעקוע המספר על היד, לא היה לאף בן משפחה תיעוד של המספר. פלה הייתה מרבה להסתיר אותו ואף לכסות אותו בפלסטר. חיפשתי בארכיונים של יהודי התפוצות ונעזרתי ביד ושם, שם קיבלתי מסמך תיעוד של הגרמנים שמראה את מספרה – A14364. את המספר הזה החליטה אמא שלי לחרוט על הטבעת המשוחזרת שלה.
ולבסוף, עניין המתכונים של סבא שלי היה בגדר תעלומה. סבא שלי לא שיתף במתכונים ולכן לא הצלחנו לשחזר את הטעמים המיוחדים שהיה מכין במאפייה. חיפשתי זכר למתכון בארכיון בקיבוץ שילר אך גם שם לא מצאתי דבר, עד שלפתע בת דודה שלי נזכרה שבמהלך השבעה בשנת 2006, מצאה מתחת לספה ערימה של עותקים למתכון השמרים שלו בכתב ידו. היא חיפשה בארגזים ומצאה את המתכונים. למעשה הבנו לראשונה שזאת המזכרת שהוא השאיר לנו.
